ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום בתל אביב (כב' השופטת ש. אלמגור) מיום 26.5.03בת"א 109706/01.

1.         התביעה וההגנה בבית משפט קמא

(א)        בבית משפט השלום תבע המשיב דנן את המערערים לתשלום סכום של 332,250 דולר ארה"ב וזאת על יסוד מסמכים שבכתב. טענתו של המשיב הייתה שהוא והמערער מס' 1 (להלן: - " המערער") הסכימו בחודש יולי 99' שהוא יצטרף לעסקי המערער בתיווך לרכישת חברות וזאת על דרך של שותפות. המשיב צירף לכתב התביעה את הסכם השותפות שאותו ערך המערער בכתב ידו (ת/2) וממנו עולה שהמשיב הסכים להלוות למערער סכום של 250,000 דולר (על דרך של מתן ערבות בנקאית וערבות אישית) וכי הצדדים הסכימו שהכנסותיהם מהעסקים שיעשו יחולקו ביניהם בחלקים שווים. מההסכם עולה שהצדדים, שאינם משפטנים, לא הבחינו בין שותפות בחברה שאותה התכוונו לייסד על פי ההסכם לבין שותפות.  בכתב התביעה ציין המשיב שהצדדים הסכימו על שותפות ביניהם והמערער הופקד על ניהולה הכספי. בתחילת שנת 2001 הסכימו הצדדים על פירוק השותפות, והמערער התחייב לשלם למשיב את חלקו בשלושה תשלומים דו-חודשיים שהראשון שבהם שולם סמוך למעמד ההסכמה. לאות ולעדות על ההסכמה צירף המשיב לכתב התביעה דף בכתב ידו של המערער שכותרתו "חשבון מיקי" (ת/6 להלן:- "ההתחייבות"; יצוין ש"מיקי" הוא המשיב). בהתחייבות פירט המערער שורות אחדות של חשבון הוצאות והכנסות בארץ ובחו"ל וחשבונות נוספים שבין הצדדים ובסיכום כתב " 3 תשלומים כל 60 יום. 157,000$". אין חולק שבאותו מעמד שילם המערער למשיב סכום של 620,340 ש"ח - סכום שערכו היה בערך כתשלום הראשון שעליו התחייב. המערער לא שילם את יתרת ההתחייבות, ולפיכך הגיש המשיב את התביעה. המשיב תבע גם את החברה המערערת מס' 2 (להלן: - " המערערת") שהיא חברה בשליטתו של המערער בטענה שהמערער עירב בין עסקיו לעסקי המערערת וזו שימשה לו אך כמסווה לעסקיו. המשיב הצביע שחשבונות המערערת שיקפו חלק מעסקיהם המשותפים של בעלי הדין.

(ב)        המערערים התגוננו בטענות אחדות ובהן: אין יריבות אישית בין המערער לבין המשיב, המשיב עבד כשכיר אצל המערערת ולא הצליח בעבודתו, המערער אינו שולט במערערת, כוונת הצדדים הייתה לשלב את המשיב בחברה חדשה שהמערערת התכוונה להקים בשיתוף עם חברה אמריקנית העוסקת בתחום רכישות ומיזוגים של חברות וחברה כזו אכן הוקמה. הצדדים לא הסכימו מעולם על שותפות, והמשיב הפר את ההסכם הן מפני שהמשיך בעבודתו בחברה שבה עבד קודם להתקשרות, הן מפני שלא העביר את סכום ההלוואה במלואו אלא סכום של 145,000 דולר בלבד. ועוד טענו המערערים שההסכם "יהא טיבו אשר יהא מעולם לא יצא אל הפועל והוא בבחינת אות מתה" ואין לו כל תוקף. לטענתם הם מעולם לא התחייבו לשלם למשיב את הסכומים שתבע, המערער לא חתם על ההתחייבות והסכום ששולם למשיב היה החזר של ההלוואה ו"מעין פיצויי פרישה מוגדלים".

2.         פסק הדין של בית משפט קמא

(א)        לפני בית משפט קמא העידו המשיב והמערער, וכן הוגשו לבית משפט קמא ראיות שבכתב ובהן, בין היתר, ההסכם (ת/2) וההתחייבות (ת/6) שהוזכרו לעיל, דו"ח הכנסות והוצאות של המערערת (ת/7) ותשדורות של דואר אלקטרוני שהחליפו הצדדים ביניהם ועם אחרים (ת/11 - ת/16).

(ב)        בית המשפט עמד על הקוטביות שבין גרסאות הצדדים (כלשונו "תהום פעורה בין גרסאות הצדדים אשר לעובדות ומהות היחסים המשפטיים ששררו ביניהם" - עמ' 3 לפסק הדין), והעדיף באופן ברור את גרסת המשיב, שהייתה מקובלת עליו ונתמכה במסמכים, ודחה מכל וכל את גרסתו של המערער. וכך סיכם בית משפט קמא את הדברים:

"לא נותרה אבן אחת שלמה במגדל הקלפים אותו בנה הנתבע ואשר התמוטט במהלך הבאת הראיות. גרסה דמיונית נטולת אחיזה במציאות, אשר גם מאמץ לחבר חלקיה בתפרים גסים לא יצלח. עדותו של הנתבע הייתה רצופת סתירות, התאפיינה בליקויי זכרון בעניינים בסיסיים, אשר לא יעלה על הדעת כי נשכחו מזכרונו של הנתבע, והתאפיינה בחוסר מהימנות בולט. לעומת זאת עדותו של התובע הייתה יציבה, קולחת, היא מתיישבת עם האמור במסמכים ובעובדות שהוכחו". (עמ' 5 שורות 5-12 לפסק-הדין).

בית משפט קמא בחן בפרוטרוט את עדותו של המשיב, עמד על הסתירות וחוסר האמינות שלה ודחה אותה בשלל נימוקים וטעמים המתיישבים היטב עם הגיון הדברים.

בית משפט קמא לא עסק בתביעה נגד החברה ואין לפנינו ערעור על כך.

3.         הערעור

ב"כ המערער הודיע בעיקרי הטיעון שלקוחו " אינו מערער על ממצאי האמינות (צ"ל 'חוסר האמינות') הנוגעים לו.  עם כל אי הנוחות מממצאים אלו, הוא מקבל בהכנעה את ההכרעה - בנוגע לממצאי אמינות - הנוגעת לו" (ס' 9 לעיקרי הטיעון מטעם המערערים).

אף על פי כן טען ב"כ המערערים את הטענות האלה:

א.      הואיל ובכתב התביעה טען המשיב שיחסי הצדדים היו יחסי שותפות הרי הסמכות לדון בתביעה נתונה הייתה לבית המשפט המחוזי (פקודת השותפויות [נוסח חדש], התשל"ה - 1975 ס' 46 - להלן: " פקודת השותפויות"). בית משפט קמא עסק בענייני השותפות ולפיכך היה מחוסר סמכות לדון בתביעה.

ב.      בית משפט קמא לא בחן את גרסתו ועדותו של המשיב, שאילו היה בוחן אותן היה מוצא שאין לפניו "גרסה של ממש מטעם המשיב" ושהמשיב אינו אמין.

ג.        סכום ההוצאות ושכ"ט עו"ד שנפסק נגד המערערים (160,000 ש"ח) מופרך ומוגזם, חסר בסיס והצדקה ואינו עומד בכל מבחן אמיתי של ביקורת; כאשר קוימו בתיק רק 2 ישיבות קדם-משפט ושתי ישיבות הוכחות.

ד.      מן הראוי היה לפסוק הוצאות לטובת המערערת שנגדה נדחתה התביעה.

4.         דיון והכרעה

            אין ממש בשתי טענותיהם של המערערים.

(א)        עוד בקדם המשפט החליט בית המשפט (בהחלטה מיום 10.4.02 מפי סג"נ השופטת שבח) שהתובענה מעוגנת ב"עילה אחת והיא התחייבות". ועוד החליט בית המשפט כי "לא יכנס לדיון בטענות אשר הסמכות להן מוקנית לבית המשפט המחוזי קרי: פירוק השותפות וההתחשבנות הקשורה בפירוק השותפות".

אכן בית המשפט לא עסק בפירוק שותפות או בעניינים אחרים של שותפות, ואף המערערים לא טענו לפניו שהייתה שותפות בין הצדדים. ככל שבית משפט קמא הזכיר את עניין השותפות הרי עשה זאת כדי לתאר את טענות הצדדים בלבד. מכל מקום, בין אם הקימו המערער והמשיב שותפות בין אם לאו, התביעה שלפנינו לא עסקה בשותפות אלא בהתחייבותו של המערער לשלם למשיב סכום כסף לאחר שמערכת היחסים ביניהם הסתיימה, וכלל הוא שהסמכות נקבעת לפי הסעד המבוקש (ע"א 27/77 יהודה טובי ואח' נ' שמעון רפאלי ואח' פ"ד לא (3) 561). לפיכך הייתה לבית משפט השלום הסמכות לדון בתובענה כפי שהחליט בקדם המשפט ובהסכמת הצדדים. נוסיף ונאמר שבנסיבות שלפנינו, העלאת טענת חוסר הסמכות בשלב הערעור גובלת בחוסר תום לב.